<h1>ספר החינוך מצוה שפ"ט</h1>
<h2>דף כז.</h2>
שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכהנים ולא הכהנים בעסק הלויים אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיוחדת לו, מדכתיב [במדבר ד'] איש איש על עבודתו ואל משאו. ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים [במדבר י"ח] אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, ואחר כן שב הכתוב ודבר אל הכהנים ואמר ולא ימותו גם הם גם אתם, ירצה לומר בזה שאתם כמו כן יכלול אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתם כך אתם ממלאכתם. ולשון ספרי, אל כלי המקדש המזבח אזהרה, ולא ימותו עונש, אין לי אלא הלוים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מניין, תלמוד לומר גם הם, ומעבודה לחברתה מניין, תלמוד לומר גם אתם, ומצאנו שבקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה התבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים, וכמו כן הכהנים הוזהרו שלא יקרבו במלאכת הלויים, ואולם אם עברו בזה אינם במיתה אלא במלקות. ואמרו במכילתא [ספרי זוטא] אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, יכול אם נגעו יהו חייבין תלמוד לומר אך, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלויים על ידי כהנים, הכהנים על ידי הלויים מניין, תלמוד לומר גם אתם, ושם נאמר הלויים על שם כהנים במיתה ואין הכהנים על שם הלויים אלא בלא תעשה. משרשי המצוה לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקודשת על כן צריכה המלאכה להשמר מאד מן היאוש מן העצלה והשכחה, ואין ספק כי כל השכחה המוטלת על שני אנשים או יותר הפשיעה מצויה בו יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חבירו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו זכרונם לברכה [ב"ב כ"ד ע"ב] על כיוצא בזה קדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שקלים פ"ה מ"א] חמשה עשר ממונים היו במקדש, אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקרבן ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבוד ולויים לדוכן וישראל למעמד, וכיון ששומעין קולו באין כל אחד למלאכתו, וכהנים ולויים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבעה ועשרים משמרות כדאיתא בתענית [כ"ז ע"א], ועובד כל משמר שבת אחת וחוזרין חלילה, וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי האבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאין לסייע זה את זה, וכל הלויים לא היה רשאי לסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר. ומאלו הט"ו ממונים שזכרנו הראשון כבר אמרנו שהיה ממונה על הזמנים, והשני היה ממונה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים, וכולי כמו שבא במשנה. ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרו למעלה. ונוהגת בזמן הבית בכהנים ולויים, ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן או אפילו במלאכת חברו הלוי חייב מיתה בידי שמים, וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה, ומן הדומה כי הכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן גם כן במיתה.
